/לידת בית

כן. אני בעד לידת בית.
נכון, יש סכנות. נדירות.
בבית חולים יש הרבה יותר סכנות. הן כל כך שכיחות שהן מתקבלות כנורמה. לחתוך את הבטן? בקלי קלות.
זירוז לידה? מה? אלוהים שכח את מה שהוא תכנן וברא.
אז הנה המכתב.
תודה שכתבת.
בטח שהשם לא הוזכר, כי רצית שקט נפשי.
דר אריה אבני היקר
אני מודה לך מאד על כל מה שאתה כותב בפייסבוק ובאתר שלך.
אשתי היא שהכניסה אותי לשני המקורות הנ"ל, והייתי המום.
אני איש הייטק והתקשיתי להאמין כי אכן כך, כמו שאתה כותב, פועלת מערכת הבריאות.
פחד אלוהים.
הבן שלי הוא כיום בן שנתיים.
את הלידה באיכילוב אני מתאר כזוועת אלוהים.
מלבד ניתוח קיסרי, שסירבנו, חטפנו מהם הכול.
העובר היה קטן.
אשתי ואני חשדנו כי עדיין לא הגיע יומו לצאת. כנראה טעות ביום הלידה הצפוי. אולי היה צריך לחכות לשבוע ה- 42.
בעקבות הצירים הכואבים שנמשכו יומיים, ולא הייתה כל התקדמות, פנינו לבית החולים, למרות שהתוכנית המקורית הייתה לידה טבעית.
שם נתנו לאשתי נוזלים יחד עם פיטוצין לזירוז, מה שעשה כאבי תופת שחייבו להפסיק הזירוז ולהתקין אפידורל. וכך היא נקשרה באופן מטפורי למיטה. אפילו פיפי היא עשתה בסיר.
אח"כ החזירו את הפיטוצין ואחרי שמונה שעות התינוק יצא. עם ואקום. עם קרע ליד התוסיק, שחייב תפרים.. היה שלב שהציעו קיסרי, רעיון שכאמור דחינו על הסף.
התינוק נולד קצת כמו יוצא ביאפרה. במשקל שניים וחצי. ללא שומן מתחת העור. ברור שזה לא היה זמנו לצאת. והכאבים של הצירים בזמן כל כך מוקדם? היום אני מבין שהיה חסר לאשתי משהו בגוף, שהתבטא בכאב. מגנזיום? אבץ? נחושת? סידן?
בלי בדיקת מינרלים, אולי אפילו בשיער, קשה לדעת.
אשתי אמרה שבחיים לא תלד בבית חולים. הצהרה שכזו מפי אישה חזקה, מנהלת משרד רציני, תפקיד הדורש לחתוך בהחלטות, הייתה קביעה מדאיגה.
אתה תיילד אותי. נלמד את החומר. כך היא אמרה בצורה נחרצת.
חששתי מאד. שיקשקו לי. אבל ידעתי שאשתי לא אומרת דברים סתם.
ואכן התחלנו ללמוד את החומר.
לא מספרי לימוד קונבנציונליים, שמה שכתוב שם אשתי אכלה אותה היטב באיכילוב.
למדנו מאתרים יחודיים, שדנו בנושאי לידה טבעיים. בעברית, באנגלית וברוסית, שפת האם של שנינו. עברנו על מחקרים באינטרנט, על כאלו שנראו לנו הגיוניים.
ראשית היה לנו, כבר מהתחלה, כשעזבנו את איכילוב אחר הלידה, ברור שהכול מתנהל על פי הבריאה. אלוהים עשה את הכול. גם פיל וגם לוויתן אינם ממליטים בבתי חולים. גם לא זאבים.
אם אנחנו לא נפריע לו, לאלוהים ולתוכנית ההיריון והלידה שלו, ונקשיב לגוף האישה, והיה אך טוב.
שנית, לפצוח בתזונה בריאה. להשלים מה שחסר לכולן. לא להסכים לאף חיסון.
לתת לטבע לנהל את מה שהוא יודע היטב לעשות מזה מיליוני שנה.
אשתי, וכמובן אני אתה, בנינו תוכנית מפורטת, החל בתזונה, השלמת חסרים של ויטמינים, מינרלים, חומצות שומן חיוניות, בבניית אווירה נינוחה כתמיכה בהיריון (להוציא את שעות הלידה, שבה מותר לאישה לקלל את כולם ולנבל את פיה).
סיכמנו גם שלא אגחך למשמע בקשותיה ודרישותיה ושקיקותיה (שפעם החשבתי כשיגעונות היריון).
אם היא רוצה מלפפון חמוץ היא תקבל אותו כי יש בו משהו, במלפפון החמוץ, שהיא זקוקה לו.
ואם תחשוק בדגים, כפי שנכתב באתר רוסי, היא לרוב צריכה יוד.
ואם משתגעת על שקדים, כנראה חסר לה ברזל.
בקיצור, למדתי לתת לה מה היא רוצה. ברגע שהשקיקה חולפת, המחסנים התמלאו במה שהיה חסר.
זה מה שלימדו אותי האתרים הללו. ניסיון עממי מצטבר. זו החוכמה האמיתית. הרפואה הנכונה, כשם האתר שלך בפייסבוק, ד"ר אבני.
וגם למדנו, ממיילדת אנגליה המתגוררת בתאילנד, כי לחבל הטבור סביב צוואר התינוק אין שום משמעות, וזו סתם היסטריה גניקולוגית, שמריצה נשים לבדיקת אולטראסאונד.
למיקום הראש ממש אין משמעות. בסוף, בסבלנות, כשהתינוק בשל לצאת, הוא ייצא.
הרחם מוציא הכול.
גם הדיווח לאישה כי חסרים לה מי שפיר, וכי השיליה הזדקנה לה, הם שיטה מקובלת לרתק את השונעת לבית החולים, שיקבל מעל 13,000 ₪ תמורת יומיים אשפוז. לא רע.
וגם למדנו מהמחקרים, שהגניקולוגים עושים טעות מרה. בצאת התינוק הם חותכים את חבל הטבור. מיד. וזו טעות חמורה.
מחצית מהדם, או שליש, כך נטען באחד המחקרים, מצוי בכל זמן נתון, בשליה. לוקח כעשרים דקות עד שכול הדם השייך לתינוק חוזר אליו, מהשליה, אחר הלידה. חבל הטבור חייב להיות לבן, כסוף, ללא כל דופק ורק אז אפשר לנתק אותו. כך כתוב באותם מחקרים. כלומר יש להמתין, עם התינוק על בטן או חזה אימו, עשרים דקות, ויותר, לפני שקושרים את חבל הטבור. עם מה קושרים? עם מה שיש. אפילו שרוך נעלים, אם אין חוט. אורך חבל הטבור הצמוד לתינוק? אחד עד שני סנטימטר. הוא ייפול ביום החמישי אחר הלידה, אם תזונת האם הייתה טובה במשך ההיריון.
טעות נוספת של בית החולים (שהוא מַחְסן של חולים. אשה יולדת היא אישה הכי בריאה), שהיא בניגוד לטבע המיילדותי, הוא להשכיב את האישה היולדת, ולרתק אותה למיטה.
נסו לרתק פילה יולדת או כלבה יולדת למיטה (האם בגלל שהן לא בבית חולים הן ממליטות?).
היולדת, כך נכתב פעם אחר פעם באתרי היולדות, בכל השפות, אולי לא בארצות הקור, רוצה להוריד את מרבית או כל הבגדים. היא חייבת לנוע לאן שהיא רוצה. לשנות תנוחה כל הזמן. ואם בן הזוג שלה עמה, שיעזור בלחיצות. על האגן, על הגב התחתון (שקוראים לו סקרום), על הבטן. להיות שותף אך לא מפריע.
אמבטיה עם מים חמימים היא מקום לידה מצוין. או אפילו מי ים בתקופת הקיץ.
וכך קרה שאשתי הרתה.
הלכנו אתו. עם היושב"ם. כמעט 100%.
רק שהלכנו לאולטרסאונד של האיברים. הבן שברחם ניסה לברוח מהקרינה.
הדיאטה הייתה צמחונית. בטח בלי חלב. עם שמן דגים. עם ויטמין D. ועוד כמה זעירים, כולל שתייה מרובה.
כשהצירים החליטו להגיע היה זה השבוע ה- 42.
בצהרים הבאנו את הבן לסבתא ולסבא. כולם אכלו. האישה לא.
בתשע בערב חזרנו הביתה.
היא אמרה שהיא עומדת ללדת.
מילאתי את האמבטיה. מים חמימים.
היא זרקה את הבגדים ונכנסה למים.
ואח"כ יצאה.
ונגשה למיטה בחדר השינה וחיכתה לסיום הציר.
והלכה לגרם המדרגות. חיכתה כפופה לחלוף הציר.
ונכנסה לאמבטיה.
במנח על ארבע.
וצעקה.
הראש יצא. עם חבל הטבור סביב הצוואר.
בדקתי שהפנים לכיוון אחורי האישה
ושהחבל לא לוחץ.
ואז היא צעקה וכל הגוף צנח לידי שהיו באמבטיה הגוף של בני השני.
הזזתי את חבל הטבור למקומו. לצד הבן.
ניגבתי אותו והבאתי אותה למיטה.
היא נחה.
חיכינו חצי שעה. דופק בחבל נעלם. החבל הפך כסוף.
התינוק שכב על בטן אימו. מצופה שעווה. ידענו שאסור לרחוץ אותו. מרחנו את ה"גבינה" שעל גופו עליו.
כעבור חצי שעה נקשר החבל. בחוט חזק.
המספרים לא היו אנושיים לא חתכו. אז חתכתי את החבל בסכין מטבח.
כעבור שעה השילה יצאה.
בקושי היה דימום כמה ימים.
האמינו ביושב"ם. אל תלכו לבית חולים

2018-01-10T17:15:27+00:00
יצירת קשר